הרציונל

"דרוש כפר שלם לגדל ילד אחד"

פעם, לפני המון שנים, ילד היה נולד לתוך קהילה מצומצמת. מעין שבט. הוא היה צמוד לאמו כמעט 3 שנים וממנה ספג הכל. החיים הבוגרים היו ברורים לו מהרגע הראשון, שכן הוא התלווה לדמויות הבוגרות במהלך היום. בשדה - בגידולים החקלאיים ובעדרי הבקר – ובבית המלאכה, בהכנת כלים וריהוט. מרגע שנגמל היה מסייע במטלות המשפחתיות והקהילתיות כפי יכולתו. תוך שנים ספורות, עוד לפני גיל 10, הוא היה מוכן לחיים. לא היתה אפשרות לבזבז זמן, ומרגע שהיה מוכן פיזית להביא צאצאים הוא כבר הקים משפחה, כלומר לפני גיל 15. 

מתי מעט רכשו השכלה כלשהי. הרוב המוחלט התנהל בדפוס הטבעי.

לפני 2,000 שנה נפל דבר. בארץ ישראל נקבעה תקנה המחייבת ללמד ילדים מגיל 6 קריאה וכתיבה וכמובן לימודי תורה. ממש חוק חינוך חובה הראשון. סט הכישורים הנדרשים מאדם בוגר התרחב משמעותית וכלל תחומי ידע שאינם קשורים ישירות לפרנסה. המשמעות היתה הפקעת הילד מהמטלות המשפחתיות לתקופה ארוכה. ההשלכות הכלכליות ברורות - מצד אחד חסר זוג ידיים עובדות ומצד שני יש צורך לממן את המורים אם באופן פרטי ואם ע"י מסים נוספים.

בחלוף השנים ועם עליית הדתות המונותיאסטיות הנוספות ושאיפתן לנהל את חיי המדינה עפ"י השקפתן, (וכמובן לצבור נכסים כלכליים) עלה משמעותית שיעור הילדים הרוכש השכלה. 

מתחילת המאה ה 19 בעקבות המהפכה התעשייתית אשר הובילה להגירה מהכפר לעיר ובמקביל למעבר מדורג לשלטון דמוקרטי, החלה התנתקות האזרחים מהחינוך הדתי בתהליך שהגיע לשיאו במחצית השניה של המאה ה 20 עם מיסוד זכויות ההורים לקבוע את אופי החינוך הניתן לילדיהם. 

בתקופה זו נולד הצורך לספק מסגרת לילדים מתחת לגיל 6. גן הילדים הראשון נפתח בשנות ה 30 של המאה ה 19 בגרמניה. ומאחר וכל ילד גדל בתא משפחתי בודד, כלומר ללא קהילה קבועה המלווה אותו מגיל ינקות – האחריות לחינוכו וגידולו של הילד עברה במלואה אל ההורים. הסממן הבולט לכך היה צמיחה של ענף חדש – "הכשרת הורים". ספרים, סדנאות וכד' שתפקידם לתת כלים להורים המבולבלים. 

מסוף המאה ה 20 ועד לימים אלו, חלה מהפכה נוספת הקשורה להאצה הטכנולוגית שתוצאותיה הן שעות עבודה ארוכות ומאומצות של ההורים באופן אשר משאיר מעט מאוד קשב לילדים בגילאים הצעירים. הילדים נשלחים בלית ברירה, לאחר חופשת הלידה, למסגרות חינוכיות או למטפלות וזאת על מנת שההורים יוכלו לחזור לעבודה. 

ומכאן שכיום ההורים הם האחראים לחינוך הילדים אך הם נאלצים לבצע outsourcing ולא בלב שלם. הציפיה של ההורים היא שבגן הילדים/מעון/משפחתון הילדים יקבלו את התכנים ואת הערכים ואת החיבוק שהיו זוכים לו אילו היו נשארים איתם בבית. לעיתים ההורים סבורים שדי בבחירת מסגרת טובה בכדי לשחרר אותם ממחויבותם הבסיסית להקנות ערכים ומידות. 

אך גם אם ברור להורים תפקידם, טרדות היוםיום לא משאירות להם מספיק זמן.  

וכך, נותרים הילדים בין שני העולמות - בין ההורים האחראים על חינוכם ובין המסגרת בה הם נמצאים אשר אמורה לספק את מה שההורים התכוונו אליו. הדוגמא הטובה ביותר היא היום הראשון בגן – הפרידה מהמוכר והצורך להסתגל למסגרת עם מבוגרים שאינם חלק מהקהילה הטבעית. 

במרבית הזמן אין להורים יכולת לדעת איך עובר היום על ילדיהם, וברוב המקרים אין להם את המידע הקשור לסדר היום וההתנהלות המקצועית במסגרת. בנוסף, ההורים והצוות אינם חולקים בהכרח את אותן אמונות ותפיסות מה שיכול להביא לחיכוכים.

ומאותו כפר שפעם גידל את הילד, לא נשארו אלא געגועים בלבד.

אם נבחן את ה"אינטרס הפרטי", של הילדים, רצוי מאוד שהקהילה תדבר בשפה אחת. כלומר עולם הערכים המתקיים בבית יתקיים גם בגן ולהפך. גבולות, כבוד הדדי וכן הלאה צריכים להיות עקביים בכל מקום. כך יוכלו להתפתח באופן מיטבי ולמצות את כישוריהם ולתרום לטובת הקהילה באופן אופטימלי. ולכן זהו גם ה"אינטרס הציבורי". הוכח במחקרים שונים שכל דולר המושקע בגיל הרך חוסך עד 7 דולר השקעה בגילאים הבוגרים. כמו כן נמצא שמעורבות הורים תורמת אף היא להתפתחות תקינה ובכלל נושא האקלים נמצא כמנבא הצלחה. 

אז איך עושים את זה ? איך מייצרים שפה אחידה לילדים להורים ולצוות החינוכי ?